אחד מהדברים שהכי מציקים לי אישית במגורים בעיר, הוא עניין השכנים. הם רועשים, לא משלמים חשבונות בזמן, טורקים את הדלתות ובעיקר מציקים. ומצד שני, הם מחייכים אליך בבוקר, יוצאים איתך לחדר המדרגות בזמן אזעקה ובעיקר נותנים לך תחושה שאתה לא לבד. עכשיו עולה לי השאלה, איך זה לגור על גלגלים. אתה ללא שכנים, ומצד שני, אין ממי לבקש סוכר, או עזרה עם הגלגל שנקרע. לפני כשבועיים התקיימה פגישה של נשים שגרות על גלגלים בפארק בתל אביב. הפגישה נערכה במהלך סוף שבוע ארוך, במסגרתו שתיים מהמתגוררות על גלגלים חנו את הבתים שלהן, וקיימו אירוע של "בתים מבפנים", בו הם הציגו את בתיהן, הסבירו את הקשיים, ובעיקר סיפרו על הגשמת החלום.
הבית של קרן עמד לו בנחת בחנייה של הפארק. כשביקרתי אותה היא הייתה עסוקה בבישולים אחרונים לשבת, כשברקע מחלון הוואן השקיף לו נופו של הפארק. למרות החום הרב ששרר בחוץ, היה נראה שמשהו פה מתנהל אחרת, בנחת ובנועם. ביתה של קרן עומד לו נקי ומסודר. בבית נמצא מטבח עם כיריים, מקרר ושיש. מתחתיו ארון בו כלי מטבח, ולצידו ארון בגדים ומזווה. שטח הוואן כולל ספה הנפתחת למיטה ושולחן, וכדי להשלים את האווירה בחלונות וילונות אביביים הנותנים תחושה של שמחה באוויר.
מי אני: קרן
איפה: הפעם בתל אביב
מקסים לראות דווקא את הפרטים הקטנים של צימצום המקום, הנעליים שליד מוט ההילוכים, כוס מברשת ומשחת השיניים שבין התבלינים, מראה שמשקפת את החיים ולא רק צילומים של סדר מופתי כנהוג במגזינים...
השבמחק