פעם שנייה שאני בפושקאר, מה אעשה שם שאלתי את עצמי, אמנם עברו 13 שנה מהפעם האחרונה (והיחידה) שהייתי שם, אבל עדיין. מקום קטן שברובו מוקדש לקניות - משעממם. אבל, כרגיל, טעיתי. הפעם פושקאר הייתה מעניינת ומפתיעה.
במהלך שיחה עם חברים חדשים שהכרנו בעיר עלתה השאלה שמלווה אותי כבר ארבע שנים בכל מפגש עם אנשים חדשים; "אפשר לצלם את הבית שלכם?". שאלתי, אחד ענה כן.
מדובר בבית של גילי, בעליה של חנות הכל מהכל בפושקאר; תיקים, פוסטרים, תמונות - הכל נמצא אצל גילי, בנוסף לחיוך ענק ורצון לדעת מי אתם ומהיכן אתם באים. הבית של גילי הוא בעצם לא הבית שלו, אלא של חמיו, שם אשתו נמצאת בימים אלו, לאחר שילדה לפני כמה שבועות. מסתבר שבהודו אישה שיולדת, הולכת אחרי הלידה להורים לנוח. בין סמטאות ורחובות קצת אחרים ממה שהתרמילאי רגיל אליו בפושקאר, הגענו לבית ההורים. הבית בין שתי קומות: בקומה ראשונה בה יש שני חדרי שינה, מטבח ושירותים. הקומה עליונה היא בעצם גג ודירה נוספת. בבית קידמו את פנינו אשתו של גילי, התינוקת החדשה, וגדוד של נשים: הסבתא, הדודה, השכנה, החברה - לא הצלחתי להבין עד הסוף מי קשור למי אבל החיוכים וסבר הפנים הנעים שקיבלנו היו שווים יותר ממילים.
איפה: פושקר
