מכירים את זה שאתם הולכים כל יום באותה דרך, ופתאום יום אחד מגלים שכל הזמן פספסתם משהו שהיה מתחת לאף שלכם? ככה קרה לי עם הכפר ליפתא. בכניסה לירושלים, מתחת לכביש 1, מוצבים להם על ההר בתי אבן חרבים שעומדים נטושים (חלקם), ומעידים על חיים שהיו שם פעם. את תושבי הכפר גיליתי רק בשבוע שעבר בנסיעה נוספת על הכביש, עליו אני נוסעת לפחות פעם בחודש. הכפר, שהוכרז בשנות ה-80 כשמורת טבע (יחד עם המעין שבו), מאכלס טיפוסים רבים הבאים לטייל, ליהנות מהנחל, להתבודד וגם לגור.
בחיפוש אחר צורת מגורים אחרת, פגשתי בקומונה גברית המונה ששה גברים דתיים. רגע לפני שבת, מצאתי אותם בתום ההכנות, כאשר בחוץ סיר הצ'ולנט כבר מבעבע, שולחן השבת ערוך, והם יושבים בחוץ ונהנים מרגעי החסד לפני שבת. כשאלתי אותם מי הוותיק בחבורה, הצביע לי אחד מהם על איש מבוגר, שנמצא כבר 15 שנה בדרכים. כששאלתי אותו כמה זמן הוא כבר פה, תשובתו היתה שנה וחצי. הוא אמר שטוב לו במקום הזה, מצא את השלווה. נותר לי רק לאחל להם שבת שלום, להמשיך לטפס לכביש, ולרגע קטן לעצום את העיניים ולדמיין איך התנהלו כאן החיים פעם.
מיקום: ליפתא
